עליי

לא הבנתי אז שאני בעצם מנסה להתרחק מהכאב של הילדה הפנימית שלי. חשבתי שאני מחוברת לעצמי, חשבתי שאני אוהבת אותי, אבל בפנים הייתה ריקנות עצומה. לא אשכח את הבוקר שבו הרגשתי זאת. חזרתי ממשמרת בבר שבו עבדתי, אחרי לילה של היאחזות בעזרים חיצוניים, עמדתי מול המראה ושאלתי את עצמי: “האם אני באמת אוהבת אותי?” התשובה שעלתה הייתה לא. זו הייתה האמת, הכואבת ביותר שהתמודדתי איתה. הבכי לא הפסיק לזלוג על פניי. הרגשתי כאב עצום. זה שברחתי ממנו במשך שנים. אבל דווקא באותו רגע כואב, החלטתי באומץ, אני יוצאת למסע. לא ידעתי איך המסע הזה ייראה, לא ידעתי מה אפגוש בדרך, אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך כך יותר. הבנתי שההיאחזות שלי בעזרים חיצוניים רק מרחיקה אותי ממי שאני באמת. מאז, בכל יום מחדש, אני בוחרת בי. בוחרת להפסיק לברוח, בוחרת לקחת אחריות על הכאב שלי, בוחרת ללמוד לאהוב את עצמי ולקבל כל חלק שמרכיב את הזהות הנשמתית שלי. אני מודה לעצמי שאני לצידי לאורך כל הדרך. שהיום אני יודעת לחבק את הילדה הפנימית שבי, להקשיב לה, לאהוב אותה, ולהזכיר לה שהיא לא לבד. שהיא כאן איתי. היום אני כאן, נושמת, מלאה באהבה, וגאה לספר את הסיפור שלי, כדי לשקף לעוד נשמות שדרך הכאב הכי עמוק אפשר לעבור שער. מתוך הכאב הכי עמוק, אפשר לצמוח, אפשר להתרפא, ואפשר לגלות בתוכנו אהבה אמיתית ללא תנאים.